מאת: רויטל ישראלוב, מכללת תרפיית מימדים

זה קורה כמעט בכל תהליך טיפולי. יושבת מולי אישה מבריקה, מצליחה, מנהלת עובדים, מתקתקת בית, ומסתכלת עליי בעיניים דומעות: "רויטל, אני יודעת בדיוק מה אני צריכה לעשות. יש לי את התפריט, אני יודעת שאסור לי להתעצבן על הילדים, אני יודעת שאני צריכה לקום מוקדם. אז למה? למה אני לא מצליחה להחזיק את זה לאורך זמן? מה, אני דפוקה? אין לי אופי?"

התשובה שלי תמיד מפתיעה אותם: "האופי שלך מצוין. כוח הרצון שלך חזק. הבעיה היא שאת מנסה לנצח במלחמה אבודה מראש. את מנסה לנצח את הפיל עם נמלה".

במכללת תרפיית מימדים אנחנו קוראים לזה "מלכודת ה-5%". וברגע שמבינים אותה, כל התפיסה על שינוי משתנה מהקצה אל הקצה.

להכיר את השחקנים: המנכ"ל מול הפועל

כדי להבין למה אנחנו נתקעים, צריך להבין איך המוח שלנו בנוי. בגדול, הוא מחולק לשניים:

1. המודע (כ-5% מהפעילות): זה "המנכ"ל". החלק שחושב, מנתח, מתכנן תוכניות לשנה הבאה, קורא את המאמר הזה עכשיו ומחליט החלטות הגיוניות ("מחר אני מתחיל כושר"). הוא חכם, הוא ורבלי, אבל הוא קטן.

2. התת-מודע (כ-95% מהפעילות):

זה "הפועל האוטומטי". זה המחסן העצום שבו מאוחסנים כל הזכרונות שלכם, כל ההרגלים, כל הפחדים, כל הטראומות וכל מנגנוני ההישרדות. הוא לא חושב, הוא מגיב. הוא אחראי על הדופק, על הנשימה, ועל האינסטינקט שאומר לכם לאכול שוקולד כשאתם עצובים.

למה כוח רצון הוא סוללה שנגמרת?

כשאתם משתמשים ב"כוח רצון", אתם בעצם משתמשים ב-5% המודעים כדי להילחם ב-95% הלא מודעים. בבוקר, כשיש לכם אנרגיה, זה עובד. המודע מחזיק את ההגה חזק. אתם אוכלים סלט, אתם רגועים. אבל כוח רצון הוא משאב מתכלה. הוא כמו סוללה. מגיע הערב. אתם עייפים מהעבודה, הילדים צועקים, הסטרס עולה. הסוללה של המודע מתרוקנת. וברגע שהמודע נרדם בשמירה – התת-מודע (האוטומט) תופס את ההגה.

ומה התת-מודע יודע? הוא יודע מה שהוא למד ב-30 השנים האחרונות:

• "מתוק = נחמה"
• "צעקות = שליטה"
• "הימנעות = ביטחון"

אפשר להחזיק מעמד יום, שבוע, אפילו חודש. אבל בסוף, הפיל (התת-מודע) תמיד חזק יותר מהנמלה (המודע). זה לא כישלון שלכם, זו פיזיקה פשוטה.

התת-מודע לא מדבר עברית

הטעות הכי גדולה שאנשים עושים היא לנסות לשכנע את התת-מודע בעזרת היגיון. הם עומדים מול המראה ואומרים: "אין סיבה לפחד מקהל", "זה לא בריא לעשן". זה כמו לנסות להסביר לכלב פקודות בצרפתית ספרותית. הוא לא מבין.

התת-מודע לא מבין מילים. הוא לא מבין לוגיקה. הוא גם לא מבין את המושג "עתיד" (כמו "בעוד שנה אהיה רזה"). הוא חי בהווה נצחי. השפה היחידה שהתת-מודע מבין היא חוויה ורגש. אם בגיל 6 חוויתם השפלה מול הכיתה, התת-מודע צרב חוויה: "קהל = סכנת מוות". שום טיעון הגיוני של המודע לא ישכנע אותו אחרת. מבחינתו, לעלות לבמה זה כמו להיכנס לכלוב של אריות. הוא יגרום לכם לרעוד, להזיע ולברוח, כי הוא מנסה להציל אתכם.

אז איך משנים את התוכנה?

כאן נכנסת הגישה של תרפיית מימדים. אנחנו מפסיקים את המאבק. אנחנו לא מנסים "לשבור" את ההרגל בכוח (כי זה לא עובד), אלא יורדים אל חדר הבקרה.

אנחנו עובדים בשפה שהתת-מודע מבין: שפת התחושות, הדמיון והאנרגיה.

1. מזהים את הקוד השגוי: למה התת-מודע חושב שאוכל/סיגריות/כעס שומרים עלינו? (למשל: האוכל הוא הפיצוי היחיד שהיה לי כילדה בודדה).
2. יוצרים חוויה חדשה: במקום דיבורים, אנחנו מייצרים חוויה מתקנת בגוף. אנחנו פורקים את המטען הרגשי הישן, ומטעינים תדר חדש של ביטחון.

כשזה קורה, השינוי הוא לא "מאמץ". הוא פשוט קורה. פתאום לא בא לכם את השוקולד. לא כי "אסור", אלא כי הצורך הרגשי בנחמה קיבל מענה אחר. פתאום אתם עולים לבמה והלב לא דופק.

להפסיק להילחם, להתחיל לשתף פעולה

הרבה אנשים מפחדים לשחרר את כוח הרצון. נדמה להם שאם הם לא יחזיקו את עצמם קצר, הם יתפרקו. אבל האמת היא הפוכה. השליטה האמיתית מגיעה כשיש שלום בית בין המודע לתת-מודע. כשה-95% שלכם מגויסים למטרה, אף אחד לא יכול לעצור אתכם.

אז אם נמאס לכם להבטיח ולהפר, להילחם ולהיכשל – תפסיקו לצעוק על הנמלה שתסחוב יותר מהר. בואו ללמוד איך מדברים עם הפיל.