מאת: משה טלר, מכללת תרפיית מימדים
את התמונה הזו אני פוגש בקליניקה כמעט כל יום, ועדיין, הלב שלי יוצא אליהם בכל פעם מחדש.
הם נכנסים לחדר בהליכה כבדה, היד נשלחת אינסטינקטיבית אחורה, תומכת בגב התחתון, והבעת הפנים אומרת הכל. תערובת של כאב, תסכול וייאוש. "משה," הם אומרים לי, וכבר בקול שלהם אני שומע את העייפות, "כבר עשיתי הכל. צילומים, אורתופדים מומחים, פיזיותרפיה, זריקות, כדורים נוגדי דלקת… הרופאים אומרים שהכל תקין, שהדיסק במקום, אבל אני בקושי מצליח לקשור את השרוכים בבוקר."
אני מחייך אליהם, לא מזלזול חלילה, אלא כי אני יודע משהו שהם עדיין לא גילו. אני יודע שהגוף שלהם לא "מקולקל". הגוף שלהם לא "בוגד" בהם. הגוף שלהם פשוט מנהל איתם שיחה צפופה ודרמטית, והם? הם עדיין לא למדו את השפה.
ב"תרפיית מימדים", אנחנו לא מסתכלים על הגוף כעל מכונה שצריך לתקן, אלא כעל מפה מדויקת של התודעה. וכשמדובר בגב התחתון? זה כמעט תמיד הסיפור על הישרדות.
למה דווקא הגב התחתון?
תחשבו על זה רגע בהיגיון הנדסי. הגב התחתון (החוליות המותניות) הוא הבסיס שלנו. הוא ה"שאסי". הוא הקרקע שמחזיקה את כל המבנה זקוף מול כוח המשיכה ומאפשרת לנו לנוע בעולם.
בתת מודע הקולקטיבי והאישי שלנו, האזור הזה מקודד למושגים של ביטחון, יציבות, בית וכסף. בעולם הקדום, "הישרדות" הייתה לברוח מנמר ביער. היום? הנמר הוא המינוס בבנק, המשכנתא, חוסר הוודאות התעסוקתי או הפחד שהעסק יקרוס.
כשאדם מסתובב בעולם עם תדר פנימי של חוסר ודאות כלכלית, כשיש פחד משתק מ"מה יהיה מחר", או תחושה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים הגוף מגיב במילי שניות. הוא לא מחכה שנבין את זה בשכל המודע. הוא נכנס למצב הישרדותי.
מה קורה אז? מערכת העצבים נדרכת. המוח פוקד על השרירים להתכווץ כדי "להחזיק חזק" ולהגן על עמוד השדרה. אנחנו נכנסים למגננה. והעומס? הוא לא מתפזר באוויר. הוא מצטבר, יום אחרי יום, בדיוק שם בחוליות התחתונות שקורסות תחת נטל האחריות.
המלכודת הגדולה: "אבל הכל בסדר אצלי"
זה אולי החלק הכי מעניין בעבודה שלי. הרבה פעמים יושב מולי מטופל איש עסקים מצליח, הייטקיסטית מבריקה, או אב למשפחה מתפקדת ואומר לי: "אבל משה, העסקים בסדר גמור, המשכורת נכנסת כמו שעון, אין לי שום סיבה רציונלית לדאוג".
וכאן בדיוק קבור הכלב. החרדה שאני מדבר עליה היא לא תמיד הגיונית או מודעת. התודעה שלנו מורכבת מרבדים. במודע (הראש החושב), אתם יודעים שיש כסף בחשבון. אבל בתת מודע (הגוף והרגש), ייתכן שמוטבע שם זיכרון ילדות של מחסור, או אמונה מגבילה ש"כסף בא רק בעבודה קשה וסבל", או פחד שורשי שאומר "אם אני לא אהיה בשליטה מוחלטת הכל יתפרק".
אתם יכולים לחייך כל היום ולתפקד ב 200 קמ"ש, אבל בפנים יש "ילד פנימי" שמפחד. הגוף לא יודע לשקר. הראש יכול לספר סיפורים יפים, אבל הרקמות זוכרות. אם אין בתוככם תחושת ביטחון ושפע אמיתית, הגב ימשיך לצעוק את מה שאתם מדחיקים ומנסים להשתיק עם כדורים.
להפוך את הכאב למורה דרך
אז מה עושים? איך יוצאים מהלופ הזה של כאב כרוני? בגישת המימדים, הצעד הראשון הוא להפסיק להילחם בכאב. כשאנחנו כועסים על הגב שכואב לנו, אנחנו רק יוצרים עוד כיווץ ועוד סטרס. במקום לנסות "להעלים" אותו, אנחנו מתחילים לשאול אותו שאלות. אנחנו הופכים לחוקרים של התודעה שלנו.
בטיפול, דרך בדיקת שריר ועבודה אנרגטית, אנחנו מחפשים את "גיל הסיבה". אנחנו בודקים:
- מתי הכאב הזה התחיל באמת? (לפעמים זה שנים לפני שהרגשתם אותו פיזית).
- איפה בחיים אתם מרגישים שאתם הולכים על ביצים?
- איזה עול אתם סוחבים לבד על הכתפיים, מתוך מחשבה ש"אין על מי לסמוך"?
- ממה אתם באמת מפחדים שייגמר?
זה הרגע שבו הקסם קורה בקליניקה. ברגע שאנחנו מזהים את "שורש העניין" את אותה אמונה מגבילה או פחד הישרדותי שיושב בתת מודע ומשחררים את המטען הרגשי הזה ("פורקים את המתח"), הגוף מקבל פקודה חדשה: "אפשר להרפות. הסכנה חלפה".
פתאום הנשימה מעמיקה. הכתפיים יורדות. השרירים בגב התחתון, שהיו מכווצים כמו אבן במשך חודשים, מתרככים. הכאב משתנה, נחלש, ולעיתים קרובות פשוט נעלם, כי הוא סיים את תפקידו. הוא היה רק השליח, וכעת כשהמסר התקבל הוא יכול ללכת.
הגב שלכם הוא לא האויב. הוא החבר הכי כנה, נאמן ומדויק שיש לכם. הוא בסך הכל מבקש מכם דבר אחד: תפסיקו להחזיק את העולם כולו על הגב התחתון שלכם. מותר לכם לסמוך, מותר לכם לשחרר שליטה, והביטחון האמיתי? הוא מגיע מבפנים, מתודעה של יש, ולא מהמספר שמופיע באפליקציה של הבנק.
אז בפעם הבאה שהגב מאותת, תעצרו רגע ותשאלו: מה אני מחזיק כרגע שזה הזמן לשחרר?
