מאת: אלעזר גרודינסקי, מכללת תרפיית מימדים

אם לחצתי על הלינק למאמר הזה, אני כנראה יודע איך נראה הבוקר שלכם. השעון מצלצל, ואתם לא מבינים איך כבר בוקר. הגוף מרגיש כבד, כאילו יצקו עופרת לתוך הוורידים. השרירים דואבים, הראש אפוף ערפל (מה שנקרא "Brain Fog"), והמחשבה הראשונה שעולה לכם היא: "איך אני אמור לשרוד את היום הזה?".

אתם הולכים לרופא, והוא מריץ בדיקות דם. הכל חוזר תקין. הוא בודק ברזל, בלוטת התריס, ויטמינים   הכל בנורמה. בסוף, כשאין ברירה, הוא זורק לאוויר את המילה הארוכה והמפחידה הזו: "פיברומיאלגיה" (או בעברית: דאבת השרירים). הוא נותן לזה שם, אבל הוא לא נותן לזה פתרון.

במסגרת העבודה שלי במכללת תרפיית מימדים, אני פוגש את האנשים האלה יום יום. ואני רוצה לגלות לכם סוד שהרפואה הקונבנציונלית מפספסת: עייפות כרונית היא לא מחלה של אנשים חלשים. היא מחלה של אנשים שהיו חזקים מדי, ליותר מדי זמן.

המחיר של "להחזיק את העולם"

בואו ננפץ מיתוס. האנשים שמגיעים אליי עם פיברומיאלגיה או עייפות כרונית הם לא "בטלנים". להפך. הם בדרך כלל ה"בולדוזרים". הם אלה שתמיד אפשר לסמוך עליהם. הם אלה שלוקחים אחריות על כולם   על הילדים, על בן הזוג, על ההורים המבוגרים, על הפרויקט בעבודה. הם הפרפקציוניסטים. הריצוי זורם להם בדם.

הם מתפקדים שנים על גבי שנים בכוח רצון אדיר, תוך התעלמות מוחלטת מהצרכים של עצמם. הם בולעים כעסים ("לא נעים להגיד"), מדחיקים עצב, ודוחפים קדימה. אבל לגוף, בניגוד לכוח הרצון, יש סוללה. וכשהסוללה נגמרת, הגוף לא מבקש רשות. הוא פשוט קורס.

למה מנוחה במיטה לא עוזרת?

זו התלונה הכי שכיחה: "אלעזר, לקחתי חופש מהעבודה, שכבתי במיטה יומיים, וקמתי עייף יותר. איך זה יכול להיות?".

התשובה נמצאת בתודעה. תדמיינו שהשארתם את הרכב בחנייה, אבל המנוע פועל על 5,000 סל"ד בניוטרל, והמזגן דולק על מקסימום. האם הדלק ייגמר? ברור. זה מה שקורה לכם. אתם שוכבים במיטה, הגוף הפיזי נח, אבל מערכת העצבים שלכם נמצאת במלחמה. בתת מודע, יש תוכנה שרצה ברקע וטוחנת אנרגיה: דאגות, פחדים, ביקורת עצמית, צורך לשלוט, דריכות לקראת "האסון הבא".

בפיברומיאלגיה, המערכת העצבית תקועה במצב של "הילחם או ברח" (Fight or Flight). הגוף מפרש את המציאות כמסוכנת 24/7. כשהגוף נמצא במגננה, הוא שורף את כל מאגרי האנרגיה שלו רק כדי "לשרוד". לא פלא שאין לכם כוח לשטוף כלים.

העייפות היא לא האויב, היא השומר

בגישת המימדים, אנחנו מפסיקים לכעוס על העייפות. אנחנו מבינים שהעייפות היא מנגנון הגנה חכם. הגוף שלכם בעצם אומר: "חביבי, אם אתה לא תעצור   אני אעצור אותך. אין לי יותר משאבים לתחזק את הדפוס ההרסני הזה". הקריסה היא הדרך של הגוף למנוע מכם להמשיך לפגוע בעצמכם דרך עומס היתר.

איך יוצאים מהלופ הזה?

הטיפול בפיברומיאלגיה ועייפות כרונית הוא אולי הטיפול הכי עדין ומרגש שיש לנו להציע. אנחנו לא דוחפים. אנחנו לא מאיצים. אנחנו משתמשים בכלים אנרגטיים ותודעתיים כדי לעשות שני דברים:

1. לזהות את זוללי האנרגיה הסמויים: בעזרת בדיקת שריר, אנחנו מוצאים מה באמת גוזל מכם את הכוח. האם זו הטראומה מלפני 10 שנים? האם זה הקשר הרעיל עם הבוס? האם זה הפחד לאכזב?
2. ללמד את הגוף ש"זה בטוח להרפות": אנחנו עובדים על ויסות. אנחנו מחזירים לגוף את תחושת הביטחון. כשהתת מודע מבין שהוא לא נמצא בשדה קרב, הוא מפסיק לשלוח הוראות כיווץ לשרירים.

לאט לאט, משהו משתנה. השינה נהיית עמוקה יותר. הכאב מתעמעם. הערפל מתפזר. זה לא קורה כי "קיבלתם כוח", אלא כי הפסקתם לבזבז אותו על מלחמות מיותרות.

אחד הרגעים הכי יפים בקליניקה הוא כשהמטופל מבין פתאום שהוא לא צריך לקרוס כדי לקבל "אישור מחלה" מהיקום לנוח. מותר לנוח פשוט כי מגיע לי. מותר להגיד "לא". מותר לשים את עצמי במרכז.

אז אם הגוף שלכם מאותת לכם לעצור, אל תילחמו בו. תקשיבו לו. יכול להיות שזו ההזמנה הכי חשובה שתקבלו בחיים   ההזמנה להתחיל לחיות אותם, במקום רק לשרוד אותם.