מאת: בצי טלר, מכללת תרפיית מימדים
אתם מכירים את הרגע הזה? האביב מגיע, הפרחים פורחים, כולם יוצאים לטייל ונושמים אוויר צח, ורק אתם – מסתובבים עם חבילת טישו, עיניים אדומות ותחושה שמישהו פיזר אבקת גירוד בתוך הגרון שלכם. או אולי זה קורה כשאתם מנקים אבק, או אוכלים משהו ספציפי.
אנשים מגיעים לקליניקה שלי מתוסכלים, ולגמרי בצדק. אלרגיה היא מלחמה. זו תחושה שהגוף בוגד בך. הם כבר עשו טסטים, לקחו אנטי-היסטמינים, נמנעו מגלוטן/חלב/חתולים, שאבו את הבית שבע פעמים ביום. ועדיין – הגוף מגיב בקיצוניות.
במסגרת העבודה שלי במכללת תרפיית מימדים, למדתי לשאול שאלה שנשמעת בהתחלה מוזרה, אולי אפילו לא הגיונית: האם ייתכן שהגוף שלכם בכלל לא מגיב לאבק או לפריחה, אלא לזיכרון רגשי שנקשר אליהם?
הטעות בזיהוי: כש"בוטן" הופך ל"רימון"
כדי להבין את זה, צריך להבין מהי אלרגיה. בהגדרה הרפואית היבשה, אלרגיה היא תגובת יתר של מערכת החיסון. הגוף מזהה חומר תמים (כמו אבקנים או בוטנים) כ"אויב אכזר", ושולח את כל התותחים הכבדים כדי לחסל אותו.
אבל למה שהגוף החכם שלכם יעשה טעות כזו? כאן נכנסת התודעה. הגוף והנפש מדברים באותה שפה – שפת ההישרדות. כמו שהנפש שלנו נשארת דרוכה אחרי טראומה ומגיבה בבהלה לכל רעש קטן, כך גם מערכת החיסון. אם בתת-מודע שלכם נצרבה חוויה של חוסר מוגנות, המערכת כולה הופכת להיות "חשדנית". היא מחפשת אויבים בכל פינה.
איך נוצרת אלרגיה רגשית? (דוגמה מהחיים)
בואו נדמיין רגע ילד בן 5. הוא יושב במטבח ואוכל תותים. באותו רגע בדיוק, ההורים שלו מתחילים לריב בצעקות אימים. הילד נבהל, הלב דופק, הוא מרגיש חוסר אונים מוחלט. המוח שלו, שמנסה לקודד את הסכנה, עושה "צילום מסך" של הסיטואציה. מה יש בתמונה? צעקות, פחד, ו… תותים.
בתת-מודע נוצרת משוואה שגויה: תותים = סכנת מוות / חוסר ביטחון. שנים אחר כך, האדם הזה יאכל תות, ומערכת החיסון תזהה את ה"תדר" של הסכנה ותתקוף. הרופא יגיד שזו אלרגיה לתות. אנחנו נגיד שזו אלרגיה לזיכרון הטראומטי, שהתות הוא רק הטריגר (המפעיל) שלו.
זה לא חייב להיות דרמטי
חשוב לי להבהיר: "טראומה" היא לא תמיד תאונת דרכים או אירוע מלחמתי. טראומה יכולה להיות תקופה ארוכה של מתח בבית, תחושה של דחייה חברתית בבית הספר, או בוס שגרם לכם להרגיש קטנים. אם חייתם בסטרס מתמשך ("העולם הוא מקום לא בטוח"), הגוף שלכם למד להיות ב"היפר-רגישות". הוא למד להגיב מהר וחזק. הוא לא לוקח סיכונים. אז היום זה אבק, מחר זו פרווה של חתול. העיקרון הוא אותו עיקרון: מגננה.
מפסיקים להילחם, מתחילים להפריד
אז מה עושים? האינסטינקט הראשוני הוא להילחם באלרגיה. לכעוס על הגוף. בשיטת המימדים אנחנו עושים הפוך. אנחנו מבינים שהגוף מנסה (בדרך עקומה קצת) לשמור עלינו.
בטיפול, אנחנו משתמשים בבדיקת שריר כדי לגלות מתי האלרגיה התחילה באמת. אנחנו שואלים את הגוף: "האם התגובה הזו קשורה לאירוע רגשי?". אם התשובה היא כן (וזה קורה המון), אנחנו מאתרים את האירוע ומתחילים תהליך של ניתוק התנייה.
אנחנו בעצם אומרים למערכת העצבים: "שימי לב – האבק הוא רק אבק. הוא לא קשור לפחד שהרגשת בגיל 10". אנחנו משחררים את המטען הרגשי מהזיכרון. ברגע שהתודעה מבינה שאין סכנה, מערכת החיסון יכולה להוריד את הנשק. היא כבר לא צריכה לייצר נזלת ודמעות כדי "לשטוף החוצה" את האויב, כי אין אויב.
לנשום לרווחה (תרתי משמע)
זה תהליך מרגש. לראות אדם ששנים פחד מהאביב, פתאום נושם עמוק. זה לא תמיד קורה בטיפול אחד, וזה דורש עדינות והקשבה, אבל האפשרות הזו קיימת.
אז אם אתם סובלים מאלרגיות או רגישויות שלא עוברות, תשאלו את עצמכם: למה הגוף שלי מרגיש שהוא צריך להתגונן כל כך חזק? ומפני מה באמת? אולי תגלו שהתרופה הכי טובה לא נמצאת בבית המרקחת, אלא עמוק בתוך הלב שלכם, שמבקש להרגיש סוף סוף בטוח.
