מאת: משה טלר, מכללת תרפיית מימדים
מכירים את הרגע הזה? ערב שגרתי בבית. אתם חוזרים מהעבודה, עייפים. בן הזוג שלכם שכח לקנות חלב, או השאיר את המגבת על הרצפה, או סתם ענה לכם בטון קצת קצר. ו… בום. תוך שלוש שניות הבית הופך לשדה קרב. צעקות, דמעות, טריקת דלתות, שתיקות רועמות.
אחר כך, כשנרגעים, אתם אומרים לעצמכם: "מה קרה פה? למה הגבתי ככה? כולה חלב". אז הנה האמת שאני מגלה למטופלים שלי בקליניקה, והיא משנה חיים: ברוב המריבות שלכם, מי שמנהל את ההצגה הם לא שני מבוגרים בני 30 או 40. מי שצורח שם בסלון אלו שני ילדים מבוהלים בני חמש, שפשוט התחפשו למבוגרים.
הילד הפנימי הוא לא מטאפורה
במכללת תרפיית מימדים, כשאנחנו מדברים על "הילד הפנימי", אנחנו לא מתכוונים לאיזה רעיון רומנטי או פיוטי. אנחנו מתכוונים למערכת הפעלה חיה, בועטת ונושמת שקיימת בתוך המוח שלכם.
הילד הפנימי הוא הזיכרון החי של מי שהייתם כשחוויתם לראשונה אהבה, דחייה, נטישה או עלבון. הילד הזה לא נעלם כשגדלתם. הוא פשוט ירד למחתרת (לתת-מודע). הוא יושב שם בתא הטייס האחורי, מחכה בשקט. אבל ברגע שמשהו במציאות לוחץ לו על כפתור רגיש – הוא חוטף את ההגאים מידי המבוגר ומתחיל להטיס את המטוס.
למה דווקא בזוגיות?
זוגיות היא המקום הכי מסוכן לילד הפנימי. למה? כי זוגיות משחזרת באופן כמעט מושלם את התלות שהייתה לנו בהורים שלנו. אנחנו רוצים שבן הזוג יראה אותנו, יבחר בנו, יגן עלינו ויאהב אותנו ללא תנאי.
לכן, כשהוא מאחר לפגישה – לראש של המבוגר זה אומר "היו פקקים". אבל ללב של הילדה הפנימית זה אומר: "נטשו אותי. אני לא חשובה. אני שוב לבד". הגוף מגיב במילי-שניות. הלב דופק, הבטן מתהפכת. זו לא תגובה פרופורציונלית לאיחור של 10 דקות, זו תגובה פרופורציונלית לילד בן 5 שאמא לא באה לקחת אותו מהגן.
לזיכרון אין שעון
הדבר הכי חשוב שצריך להבין הוא שלרגש אין תחושת זמן. מבחינת התת-מודע, הטראומה שקרתה לפני 30 שנה והמריבה שקרתה לפני 5 דקות – הן אותו אירוע בדיוק.
אם גדלתם בבית שבו הייתם צריכים להיות "ילדים טובים" ושקטים כדי לקבל יחס, ובן הזוג שלכם מעיר לכם על משהו קטן – אתם לא שומעים ביקורת בונה. אתם חווים סכנת השמדה. הילד שבפנים נכנס למגננה, והוא יילחם על חייו. הוא יתקוף, או יברח, או יקפא.
זו הסיבה ששיחות הגיוניות לא עוזרות. אתם יכולים לנתח את המצב עד מחר, אבל אי אפשר להסביר לוגיקה לילד בוכה שמרגיש שהעולם קורס.
איך מפסיקים לנהל גנון בתוך הנישואים?
אז מה עושים? איך מחזירים את המבוגר להגה? בגישת המימדים, אנחנו לא מנסים להשתיק את הילד הפנימי. להפך. אנחנו מקשיבים לו, אבל אנחנו לא נותנים לו לנהל.
- זיהוי ה"טריגר": אנחנו לומדים לזהות מתי התגובה שלנו היא מוגזמת. תגובה לא פרופורציונלית = הילד הפנימי השתלט.
- מסע בזמן: אנחנו שואלים: "מתי הרגשתי ככה בפעם הראשונה?". אנחנו חוזרים לאותו רגע בגיל 5, 7 או 10.
- הורות מתקנת: אנחנו יוצרים חוויה חדשה בתודעה. במקום לחפש שבן הזוג ירפא את הילד (הוא לא יכול, זה לא התפקיד שלו), אנחנו לומדים להיות ההורים של עצמנו. אנחנו נותנים לילד שבפנים את הביטחון שהוא חיפש בחוץ.
לקחת את הכוח חזרה
זה רגע מכונן בקליניקה, כשאדם מבין שבן הזוג שלו הוא לא האויב. הוא בסך הכל שחקן משנה שמפעיל תסריט ישן נושן. פתאום, במקום לצעוק "למה עשית לי את זה?!", המטופל אומר: "וואו, מה שקרה עכשיו לחץ לי על נקודה עתיקה של חוסר ערך. זה שלי. אני לוקח על זה אחריות".
כשזה קורה, הזוגיות משתנה מקצה לקצה. היא מפסיקה להיות זירה של שני ילדים פצועים שמושכים בצמות אחד לשני, והופכת למרחב בטוח של שני אנשים בוגרים, שיודעים להחזיק את הילדים הפנימיים שלהם קרוב ללב – אבל משאירים את הידיים של המבוגרים על ההגה.
אז בפעם הבאה שאתם עומדים להתפוצץ, תעצרו רגע ותשאלו: בן כמה אני מרגיש כרגע? התשובה עשויה להפתיע אתכם.
