מאת: מיטל אברהמי, מכללת תרפיית מימדים
מכירים את השנייה הזו? אתם רגועים, הכל טוב, ופתאום – מישהו זורק מילה. או שהבוס שולח אימייל עם טון מסוים. או שבן הזוג עושה את הפרצוף הזה שאתם שונאים. ובום. מאפס למאה בשתי שניות. הגוף מתחמם, הלב דופק, הגרון נחנק, ואתם יורים לכל הכיוונים (או בורחים לחדר וטורקים את הדלת). חמש דקות אחר כך, כשעשן הקרב מתפזר, אתם תופסים את הראש ושואלים: "למה? למה הגבתי ככה? כולה הערה קטנה".
במסגרת העבודה שלי במכללת תרפיית מימדים, אני פוגשת המון אנשים שמסתובבים בעולם בתחושה שהם "פצצה מתקתקת". הם נמנעים, הם נזהרים, הם מפחדים מעצמם. והבשורה הכי חשובה שיש לי לתת לכם היא כזו: הטריגר הוא לא הבעיה. הוא רק הכפתור. והבעיה האמיתית היא שאתם מנסים לפתור את זה בעזרת השכל, בזמן שהמוקש נמצא בכלל בגוף.
מכונת הזמן הרגשית
הטעות הכי גדולה שלנו היא שאנחנו בטוחים שאנחנו מגיבים למה שקורה עכשיו. נעלבתם מהחברה? אתם בטוחים שזה בגלל מה שהיא אמרה. אבל האמת היא שונה לגמרי. טריגר רגשי הוא בעצם "מכונת זמן".
כשמשהו במציאות לוחץ לכם על הכפתור, הגוף שלכם לא נמצא ב-2024. הוא משוגר בטיל אחורה, לזיכרון רגשי ישן וצרוב היטב. אולי זו תחושת הדחייה מכיתה ג'. אולי זה הפחד מאבא כועס. אולי זה חוסר האונים מול המורה. האירוע הנוכחי הוא רק ה"גפרור". חבית חומר הנפץ יושבת שם כבר 20 שנה. לכן התגובה שלכם לא פרופורציונלית – כי אתם לא מגיבים להערה של הבוס, אתם מגיבים לסכנת חיים שהילד הפנימי שלכם חווה בעבר.
למה "לחפור" על זה לא תמיד עוזר?
וזה החלק המתסכל. אנשים מגיעים אליי ואומרים: "מיטל, הייתי 3 שנים בטיפול פסיכולוגי. אני יודע בדיוק למה אני כועס. אני יודע שזה בגלל אמא שלי. ניתחתי את זה מכל כיוון. אז למה אני עדיין מתפוצץ?!".
התשובה פשוטה: כי הגוף לא מבין עברית. שיחות הן כלי נפלא ליצירת מודעות וסדר. אבל טריגרים רגשיים הם תגובה ביולוגית-הישרדותית. הם יושבים במערכת העצבים, במוח הקדום (האמיגדלה), במקום שאין בו מילים. לנסות לנטרל טריגר רגשי בעזרת הבנה שכלתנית, זה כמו לנסות לכבות שריפה בבניין בעזרת הרצאה מלומדת על כימיה של האש. ההרצאה נכונה ומדויקת, אבל הבניין עדיין נשרף.
אתם יכולים להבין שאין סכנה, אבל הגוף שלכם כבר הציף אתכם באדרנלין. ובקרב בין השכל לגוף – הגוף תמיד מנצח בנוק-אאוט.
לפרק את המוקש במקום להיזהר ממנו
אז מה עושים? איך מפסיקים להיות מופעלים? בתרפיית מימדים אנחנו משנים את האסטרטגיה. במקום לנסות "להחזיק את עצמנו" או להימנע מסיטואציות (שזו אסטרטגיה של "ללכת על ביצים" בשדה מוקשים), אנחנו ניגשים לנטרל את המוקש עצמו.
אנחנו עובדים ישירות עם הלא-מודע ועם הגוף:
- מזהים את הזיכרון המקורי: לא דרך הסיפור שבראש, אלא דרך התחושה בגוף.
- מנתקים את החוט האדום: אנחנו מבצעים תהליך של "פריקת מתח". אנחנו משחררים את המטען הרגשי הכלוא מאותו זיכרון עבר.
אנחנו בעצם מלמדים את מערכת העצבים: "זה נגמר. הסכנה חלפה. את לא צריכה להפעיל אזעקת אמת בכל פעם שמישהו מרים את הקול".
השקט שאחרי הסערה
וזה הרגע הקסום. המטופל חוזר לחיים שלו. הבוס שוב מעיר לו, או בן הזוג שוב עושה את הפרצוף ההוא. המטופל מחכה לפיצוץ… אבל הוא לא מגיע. הוא מרגיש צביטה קטנה, אולי חוסר נוחות, אבל הוא לא "נחטף". הוא נשאר נוכח. הוא יכול לבחור איך להגיב. הוא יכול לחייך, הוא יכול להעיר בחזרה ברוגע, הוא יכול להתעלם.
הכפתור נלחץ – אבל המוקש מנוטרל. שום דבר לא מתפוצץ.
זו המשמעות האמיתית של חופש. לא לבנות חיים שלמים של הימנעות ופחד מ"מה יפעיל אותי", אלא ללכת בעולם בידיעה שהמוקשים נוטרלו, ושום דבר מבחוץ לא יכול לערער את היציבות הפנימית שלכם. מוכנים להפסיק להתפוצץ ולהתחיל לחיות?
